بيت وكتاب - بيت الطالب

 

1.  אירוניה:

צורת התבטאות, שבה המשמעות הגלויה של הדברים שונה, מן הכוונה הסמויה שלהם, ולעתים אף מנוגדת להם, כאילו נכתבו הדברים במירכאות כפולות. האירוניה משתייכת לצורת ההבעה הקומית והטרגית גם יחד. האפקט האירוני הוא לעג, וניתן להשיגו באמצעים שונים, כגון: הסוואה, התחזות, היתממות, הגזמה, המעטה. האירוניה היא נשק חזק בידי המחבר, אך בו בזמן היא גם גורם ממתן ומאפק של רגשותיו המתפרצים ושל סערת רוחו.

 

2. גיבור:

כינוי לדמות הראשית ביצירת סיפורת. למושג גיבור קיימות שתי הוראות: ההוראה היומיומית קושרת לגיבור תכונות פעלתנות, כוח פיסי או רוחני, אומץ ויכולת התמודדות עם קשיים וסכנות; ההוראה הספרותית מזהה את "הגיבור" עם הדמות הראשית. הגיבור הספרותי אינו בהכרח גיבור במובן היומיומי, ופעמים רבות אין הוא פעלתן, רב כוח, אמיץ וכדומה.

בספרות החדשה התפתח המושג אנטי גיבור ככינוי לדמות מרכזית שאינה מתנהגת מתוך עצמאות יזומה, אינה מנהלת מאבק פעיל ואינה ניכרת בזוהר חיצוני, אלא היא דמות כנועה, מופנמת ומושפלת, הנשחקת חסרת-אונים בין כוחות החיים והחברה.

 

3. דמות משנית:

כל הדמויות שאינן דמויות ראשיות הן דמויות משניות. יש להבחין בין דמות משנית, שחשיבותה מרובה יחסית לבין דמויות שוליות. דמות משנית יכולה לתפקד בקטע מסוים של היצירה כדמות ראשית. לדוגמה, בסיפור "מבול של דיו" לשלום עליכם, אליהו הוא דמות משנית אך במהלך האירועים היא מתפקדת כדמות ראשית.

הדמויות המשניות מסייעות לעתים קרובות לשאר מרכיבי היצירה, מקדמות את העלילה, מאפיינות את הדמות הראשית, בונות את הרקע החברתי וכדומה.

דמות סיפורית: כדמות סיפורית משמש בדרך כלל, אך לא תמיד, האדם הספרותי, הדומה על פי רוב בצורה זו או אחרת לאדם הלא-ספרותי. לפעמים דמות זו עומדת במדרגה שלמעלה מן האדם המצוי, כגון אל, מלאך, דמות מיתולוגית ויש אף שהיא לובשת צורה מפלצתית של חצי-אדם או תת-אדם. לפעמים היא דומה בכל למיני אדם המוכרים לנו. לפעמים גם חיות מתפקדות כדמויות, ועל פי רוב זוכות בשל כך למידה זו או אחרת של האנשה, דהיינו: הן מדברות, מרגישות רגשות אנושיים למדי, ואף חולמות.

דמות שולית: דמות המוצגת בצמצום יתר ביצירה, ועל כן אינה מעוררת על פי רוב את תשומת לבו של הקורא. תפקידה אינו שונה לעתים מתפקידם של בעלי חיים, בתים ושאר אביזרים אילמים הבונים את הסיטואציה, שבה מתנהלות הדמויות הראשיות והמשניות. תפקידה לשמש את שאר מרכיבי הסיפור החשובים יותר, בין במהלך עלילתי מצומצם ובין בהצגת תופעת רקע כלשהי. יש אף שהיא דרושה לאיזו דמות ראשית או משנית: מדווחת עליה או מפעילה אותה בצורה זו או אחרת.

 

4. הומור:

התבטאות של חוכמה מבדחת, נטולות ארס, שמקורה בתפיסה אנושית חיובית כלפי הדמות או הסיטואציה. מגמתו של ההומור לעורר צחוק של טוב-לב ולבקר כדי לתקן.

 

5. כותרת:

שם היצירה. יש סוגים שונים של כותרות, כגון: כותרת מפרשת המרמזת על נושא השיר או הסיפור; כותרת שהיא הנושא של היצירה; כותרת שהיא מטאפורה של תוכן היצירה ועוד. הכותרת היא המפגש הראשוני של הקורא עם היצירה, ועל כן יש לה תפקיד חשוב.

 

6. המספר:

הרשות המדווחת, הדוברת ולפעמים גם המפרשת לקורא את החומר הנמסר על ידה ביצירה הסיפורית. המספר מתווך-אם באורח גלוי ואם באורח סמוי- בין החומר הטרום- לשוני לבין הקורא המבקש לדעת עליו באמצעות המסר הלשוני. בשל אלה המספר הוא סימן ההיכר של הסיפורת, באשר היא סיפורת, וחלקו לא ייעדר ממנה בשום פנים ואופן.

 

7. אנאפורה:

מלה או ביטוי החוזרים בראשי טורים רצופים או יותר. לאנאפורה יש השפעה מצלולית רתמית ורטורית. היא מתאימה להבעת רגשות התלהבות ותוכחה , תלונה או אבל. בגלל החזרה על הפתיחה מקבלות מלות ההמשך משמעות מחוזקת.

 

8. אוקסימורון:

סוג של מטאפורה, המצרף מושגים או ביטויים סותרים, או סותרים לכאורה, לשם הגברת הרושם וההפתעה, כגון: "ריקנות מלאה", "שתיקה רועמת".

 

9. ארמז:

(הרמז- אילוזיה)- התייחסות מילולית , מפורשת או משתמעת, לאדם, למקום, לאירוע או ליצירה אחרת. הארמז מעביר את הקורא לסיטואציה רחבה וחזקה יותר מאשר זו שבטקסט הנתון. הוא מעמיק ומעשיר את הטקסט הנקרא והוא מחייב את הקורא לערוך השוואה עם משהו מעבר למלים הרומזות. המקורות הראשיים לארמז בספרות העברית הם: התנ"ך, המשנה, התלמוד, המדרשים.

 

10. הדובר:

הגוף המדבר בשיר, המוען האומר את הדברים בשיר. אבל אינו חייב להיות גם הנמען, המושא של השיר. נושא השירה הלירית הוא אדם השר על עצמו ועל יחסו לטבע, לזולת, לה' ולחיים. המשורר או הדובר בשיר הלירי פונה תמיד אל מישהו, כביכול.

 

11. דימוי:

השוואה בין שתי תופעות, השונות מעיקרן זו מזו, על פי תכונה או פעולה המשותפת לשתיהן. ההנחה שמאחורי הדימוי היא שהתופעות אינן זהות, אלא רק דומות זו לזו בעניין זה או אחר. על כן כמעט תמיד נוקט הדימוי ציון השוואתי, כגון כ' הדימוי ומלים כגון: כמו, כמות, כאילו, דומה.

 

12. האנשה (פרסוניפיקאציה):

על פי רוב מטאפורה שבה מתקשר ציון ההולם אדם-עם שם עצם דומם, מופשט או מוחש ההאנשה מאפשרת לנו לייחס לתופעות שאינן אנושיות דווקא מעין תכונות אנוש ופעולות אנוש.

 

13. חזרה:

פריט מתחום הלשון, המבנה, המקצב, המצלול וכו' החוזר במהלך היצירה, פעמיים או יותר, בצמידות או במרווח מסוים . החזרה איננה קישוט מחוכם והיא נחשבת לפשוטה באמצעים האמנותיים. החזרה מחזקת את ההתפעלות בשיר.

 

14. מטאפורה (השאלה):

ציור לשוני שבו שמו של דבר אחד משמש לציון דבר אחר, הדומה לו בתכונות מסוימות שאינן נמסרות לנו במפורש. המטאפורה יוצרת זהות משתמעת בין שני דברים שונים. הזיהוי נעשה בלי כ' הדמיון או מילת השוואה אחרת. תכונה מסוימת מועברת ממוצג למוצג ומעניקה לציור החדש משמעות נוספת. הצירוף החדש מפתיע את הקורא וגורם לו הנאה.

 

15. מטונימיה:

ציור לשוני המחליף מושג אחד במושג שני קרוב, שיכול לייצג אותו. המטונימיה יכולה להדגיש ולהבליט תכונה או תופעה כלשהי, ומטרתה להגביר את הרושם ולהפעיל את דמיונו של הקורא.

 

16. סמל:

      פיגורה לשונית; משהו העומד במקום משהו אחר. "משהו" זה יכול להיות מלה או ניב, שם של אדם, מקום, מוצג, בעל חיים, עץ, וכד', שיש להם משמעות עצמית משלהם, אבל הם נתפסים גם כמייצגים וכממחישים תכונה או רעיון, רגש או שאיפה, מושג או פעולה אחרים.

 

17. צימוד:

דמיון צלילים בין מילים שונות בהוראתן. קישוט צורני זה אופייני לשירת ספרד. הצימוד תורם להבלטת יופי, חיות ומוזיקליות.

 

18. שאלה ריטורית:

מושג זה קשור למלה היוונית ריטוריקה=תורת הנאום, אמנות הדיבור הנאה, במטרה להרשים את השומע. השאלה הריטורית מוצגת על ידי הנואם או הכותב לא כדי לקבל עליה תשובה, אלא כדי להבליט רעיון או דעה של הנואם.

התשובה לשאלה הריטורית- נרמזת בשאלה עצמה, או ידועה היטב לקהל. אם כן, מדובר בהיגד שאיננו שאלה, אך מוצג במבנה לשוני של השאלה.

 

19. שיבוץ:

שימוש בקטעי פסוקים מן התנ"ך בשירים. לעתים מצטט המשורר את כל הפסוק, אך בדרך כלל חלים בו שינויים שונים.

 

20. תפארת ההיחלצות:

קישוט מלאכותי בקצידה של ימי הביניים, שהייתה מורכבת, למעשה, משני שירים עצמאיים; האחד משמש הקדמה והשני מהווה גוף השיר. בין שני החלקים בא בית מקשר, המחלץ את המשורר מן ההקדמה ומעבירו אל גוף השיר.

 

21. תפארת הפתיחה:

תפארת הפתיחה מתיחסת לבית הראשון בשירת ימי הביניים. על הבית הזה להיות מרשים מבחינת הסגנון ומבחינת החרוז.

כל אחת משתי הצלעות היא שלמות אחת, הרעיון מובע בדלת, והסוגר מהווה חזרה או פירוש לרעיון המובע בדלת. הדלת והסוגר שווים באורך, כלומר במשקל ושווים גם בחרוז.

 

22. אגדה:

סוג ספרותי שלידתו במעשיות ובסיפורי – עם בעל- פה . נושאי האגדה הם גיבורי כוח וגיבורי רוח, אירועים היסטוריים, דתיים ומיתולוגיים. האגדה משלבת מציאות ודמיון, התרחשות טבעית ועל -טבעית, הפרזה והגזמה. אחת ממגמות האגדה היא לחנך. הטוב והצדק מנצחים. היא מרגיעה, נוסכת ביטחון וממלאת משאלות-לב. סוגי אגדה מצויים הם אגדות מיתולוגיות, אגדות-עם ואגדות ילדים. בספרות העברית ידועות אגדות חז"ל המפוזרות בתלמוד ובמדרשים, אגדות חסידים, וכמובן – כל סוגי האגדות האחרים.

 

23. בלדה:

סוג של שירה קדומה, שהייתה נפוצה בימי הביניים כשירה עממית בעל-פה. מקורו של השם בלדה בפרובאנס במאה ה- 12, שם הוא ציין סוג מיוחד של שיר- ריקוד. קיימים טיפוסים שונים לבלדות.

מאפייניה:

1.   1. היא בנויה כתרכובת של יסודות: אפי, לירי ודרמטי.

2. הבלדה מצטיינת במבנה מוסיקלי, המשקף את היותה שיר מושר בליווי מנגינה. יש בה פזמון חוזר. הבלדות העתיקות הן אנונימיות, אבל בדורנו כתבו משוררים בלדות ואלה זכו לשם "בלדות ספרותיות".

3. במקרים רבים מצוי בבלדה יסוד על-טבעי.

4. הבלדה נוטה לאווירה של מסתורין.

5. הבלדה מצטיינת בריכוז ובדריכות מתוחים. היא מדלגת על עניינים בעלי חשיבות משנית.

6. הבלדה נוטה להעלות מצבי משבר גורליים בהגיעם לשיאם. היא מציגה בדרך כלל את רגעי ההכרעה בהתרחשותם.

7. הבלדה עוסקת בדרך כלל ברגשות עזים כמו אהבה, שנאה, קנאה, נאמנות, בגידה .

8. לרוב סיפור-המעשה שביסוד הבלדה לקוח מתוך ההיסטוריה הלאומית והפולקלור (אגדות עם).

 

24. סיפור קצר:

יצירה סיפורית בעלת היקף מצומצם ולעתים אף מצומצם מאוד . בשל צמצום זה מובלט בסיפור הקצר בדרך כלל אחד המרכיבים המרכזיים שבו, כגון: דמות, עלילה, רקע, תוך דחיקת שאר המרכיבים ממעמדם. לעתים מגיע הסיפור הקצר לאיזון חסכוני ביותר, ומעמיד כל אחד מאותם מרכיבים באופן תמציתי עד מאוד.

נושאי הסיפור הקצר, סגנונו ואופני הביטוי שלו אינם מוגבלים. יש סיפורים שעיקרם עלילה ומתח, ויש שעיקרם עיצוב דמות. יש שעלילתם היא חיצונית או פנימית ויש שהתיאור וההגות תופסים בהם מקום ניכר. יש סיפור שאופיו הכללי הוא לירי ויש שהוא דידאקטי באופיו ובמגמתו. ודאי שסיפורים עשויים להיות מסווגים על פי זרמים ספרותיים: ריאליסטי, רומנטי, סימבוליסטי, וכד'.

 

25. רשימה:

אחד הסוגים בספרות העיון. ספרות העיון שונה מן הספרות היפה (שירים, סיפורים, מחזות) בכך שהיא מתרכזת במסירת מידע ובהבעת דעה בצורה עניינית.

רשימה היא איפוא חיבור עיוני קצר המתפרסם לרוב בעיתונות ובכתבי עת כחוות דעת וכתגובה ישירה של הכותב על תופעה מענייני השעה בתחום הפוליטי, הכלכלי, התרבותי, החברתי האמנותי וכד'. למשל תגובה על מהלך פוליטי, ניתוח של המצב הכלכלי, התייחסות לתופעה מסוימת בחיי התרבות והחברה, סקירה על ספר שראה אור. ברשימותיו של שופמן, העלילה, התיאור והדמויות מיוצגים באופן מצומצם מאוד ולעתים באופן מיניאטורי, מזערי . מכאן הנטייה להגדיר את הרשימה כ סיפור קצרצר, המבטא התרשמות אקטואלית ותגובה בלתי אמצעית על תופעה כלשהי.

 

26. שיר לירי:

שיר הרגש והדמיון; מבע אישי של רגשות המשורר והגותו. השירה היא אחד משלושת ענפי הספרות הראשיים על פי החלוקה הקלאסית האריסטוטלית: ליריקה, אפיקה, ודרמה. גם בשיר הלירי יכולים להיות יסודות אפיים או דרמטיים, אבל הללו משועבדים ליסודות הליריים. נושא השיר הלירי הוא האדם, השר על עצמו יחסו לטבע, לזולת, לאל ולחיים. מדובר בשירי אהבה ובדידות, יופי וגעגועים, אושר, תפילה ומוות, קנאה והערצה.